םידפסה


 
יאיר 19 ליוני 2011

ורד אהובתנו,

עכשיו ארבע בבוקר ה- 15 ליוני, ואני יושב ליד שולחן העבודה בחדרנו. מאחורי ברקע קולך הקורא בכל מספר שניות אמאל'ה, אמא'לה ומלמול מספר מילים לא מובנות בטון מתחנן, קורע לב.   מלפני, על מסך המחשב מילות השיר של עמוס אטינגר, עם לחן של סשה ארגוב "כשאור דולק בחלונך".

"כשאור דולק בחלונך  אני שומע

איך מכתבייך נכתבים שם בודאי,

כשאור דולק בחלונך אני יודע

כי ביניהם לבטח יש מכתב אלי

הן יש לך שם דברים רבים לאמר לי בליבך

כשאור דולק דולק בחלונך"

אני כבר מבין שאלו ימייך האחרונים, ואינני יודע אם יהיה לי הכח לקרוא מילות פרידה בקולי לפני קהל, אבל אני מרגיש איזה דחף לרשום מספר מילים.

איזה חלל  עצום את עומדת להשאיר לנו. ברגע זה אין לי אפילו מושג איך מתחילים למלא חלל כזה שבוודאות לעולם לא יתמלא. מעל 30 שנה, מאז הייתי נער בן 20, קשרנו את עתידנו ביחד והיינו צוות מנצח. הספקנו כפי שאומרים בסלנג האמריקאי   To go places. השלמנו אחד את השני. מהצד שלך הגיעו האיזון, היציבות, האהבה לטבע ולדברים הקטנים והפשוטים בחיים שהיום, אחרי מעל 30 שנה כבר נראים לי ממש לא פשוטים - הפרח הפורח בגינה, החתול ברחוב, כלב משוטט. השקעת את מרצך בילדים, בי ובפרויקטים מיוחדים. נתת לי את הביטחון להשיט את הספינה שלנו למרחקים ולהישגים.

אין ספק שגולת הכותרת בעשייתנו המשותפת היא שלושת הילדים המקסימים שלנו -  ניר, גל ונועם שכל כך הרבה מתכונותייך הנפלאות עברו אליהם.

את, בתוך הַקְרָבָה אישית גדולה, נתת שקט, הכוונה ותמיכה עצומה לכל אחד מאיתנו על מנת להצליח ולהגשים את עצמנו וכל אחד מאיתנו ראה אותך שותפה אמיתית, מלאה ומעורבות בכל אשר עשינו.

לפני למעלה משבע שנים, השתנו חיינו לאחר שאובחנה מחלתך הקשה. יצאת לקרב חייך, כל כך הרבה מערכות היו בקרב הזה. מפאת כבודך, לא אפרט את כל המערכות על כל כך הרבה תחנות ואיברים בגופך שבהם נוהלה המערכה. בכל תחנה כזו נתת Fight והצלחת לעכב את התפשטות המחלה באותה תחנה, אולם לפני מספר שבועות הגענו למערכה חדשה, וכשהלכנו לחתום על "נשק" בנשקיה אמרו לנו No this time, לזה עוד לא המציאו נשק. דיברנו עם גדולי המומחים בתחום שאישרו. לזה אין פתרון, ולמרות זאת אך לפני מספר ימים היינו בדרכנו לניתוח נוסף לתת Fight כמעט חסר סיכוי, אבל כוחך לא עמד לך לעבור ניתוח וממש רבע שעה לפני לקיחתך, הוחלט To abort.

ורד אהובתי, הספקנו המון בחיים, יותר מהרבה אחרים שחיים גם מעל 80 שנה. יש לך דברים רבים להיות גאה בהם. בראש וראשונה במשפחה הנפלאה שבאת ממנה ובזו הנפלאה שיצרת, משפחה מלוכדת אשר עשתה הכל על מנת לעזור, לתמוך ולהקל עלייך ותעשה הכל על מנת שלמרות אסון זה תמשיך לתפקד בדיוק כפי שאת היית רוצה. וברקע, נמשיך תמיד לשאול את עצמנו האם ורד היתה מאשרת, האם ורד כך היתה נוהגת, והאם היתה גאה במה שאנו עושים.

אם פגענו במשהו מכבודך או שעל הדרך קיבלנו איזו שהיא החלטה שגויה, אני מתנצל בשם כולנו.

נוחי על משכבך,

וכמו שמסתיים השיר על המסך שמולי

"כשאור דולק בחלונך אני יודע

הרי אלי פתאום תופיעי מן השחור.

כשאור דולק בחלונך אני שומע,

אמרי מדוע זה כבר פתאום כבה האור.

ומה סימן הוא זה אמרי לאהובך

כשאור יורד יורד בחלונך."

באהבה

יאיר   

  



אמא רחל חורשים 19 ליונ 2011 

ורדי ילדתי היקרה,

איך אפשר להיפרד מבת שהריתי, ילדתי וגידלנו יחד אבא ואני! שתיים ילדתי באחת: שני פרחים והנה קמל פרח
אחד, טרם זמנו.

לדה מתוקה שלי, שבע חצי שנים סחבת בגבורה את המחלה הארורה הזו, עברת את כל הטיפולים הקשים למרות
הפחדים אך בהרבה תקווה שתצליחי להתגבר. האמנת ואנחנו עמך שאכן תנצחי את הסרטן, אך
הוא קינן בגופך ומאן לעזבו.

ילדה שלי, למרות כל הסבל לא פסקת לרגע לטפח את משפחתך, את יאיר ואת הבנים נירי', גלי ונעם. הם תמיד היו בראש דאגותייך, זה לא הפריע לך אף פעם לדאוג גם לשאר בני המשפחה: לאחותך תאומתך ולשני אחייך ולבני
משפחתם, וגם לנו ההורים לא פסקת לדאוג, כי זה היה תמיד באופייך: לדאוג לכולם !!!

לא רק המשפחה הייתה בראש מענייניך, צברתם חברים רבים שתמיד מצאו בך אוזן קשבת, ולהבדיל דאגת לכל חתול שנכנס לגינתך, דאגת לא רק לאוכל עבורם אלא גם לקחת אותם לווטרינר. הכלבים שהיו לך, היו חלק מהמשפחה והם התנהגו כבני משפחה, לא פגעו בחתולים כמנהג הכלבים, הכל בזכותך. כל צמח ופרח בגינה זכה לטיפולך...

את כולם הכרת בשמותיהם. את פרוייקט הגינה האחרון ניהלת ממיטת חולייך, וזה נתן לך המון כוח להתגבר עוד קצת על המחלה.

ורד שלי – שלנו, איך אפשר להפרד?

הלב ממאן להשלים, גם כאשר פסק לבך לפעום לא יכולתי לקבל את העובדה שאינך יותר עמנו.

אני יודעת – עכשיו אינך סובלת עוד! הסבל שלך היה בלתי אנושי. לא יכולתי לשמוע את קולך הגונח הקורא אימא, אמאלה ואני מה יכולתי לעזור? כל מה שאפשר היה לעשות, יאיר כבר עשה ביחד עם הבנים המדהימים שגידלתם.

לפני מספר שבועות אמרת לי: יאיר כל-כך סובל! עניתי לך-נכון, אבל גם את סובלת ואני לא יודעת מי סובל יותר.  שתקת,
כי לא חשבת על עצמך אלא רק על יאיר, כזאת את.  איך אפשר לחשוב עלייך בלשון עבר? לפני חודש חגגנו את יום הולדתכן, שמחת
בשארית כוחותייך במתנות שקיבלת וביקשת שאחליף את המתנה שקניתי לך לפסח בזוג כפות
הגשה, אמרת לי שזה חסר לך, האמנת שתתגברי...

איך אפשר להאמין שלא תהיי עמנו עוד בכל יום ויום, בכל החגים, השבתות והשמחות?
איך אפשר לחשוב שלא נוכל להרים טלפון ולא לשמוע את קולך?  איך אפשר להורידך לאדמה? ואת רצית כל כך לחיות?
כל כך פחדת מהמוות, אבל מלאך-המוות לא הסכים לוותר עלייך  אני בטוחה שאם יש מלאכים בשמיים הם ישמרו
עלייך, ואת יקירתי תשמרי על כולנו מלמעלה. 

אני מבטיחה לך ורדי כי נשמור על שלמות המשפחה כל עוד נשמה באפינו. נשמור על יאיר ועל הבנים ואני מקווה שתוכלי לישון את שנת הנצח בשלווה.

אמא


אבא יורם חורשים 19 ליוני 2011 

חברו להם כוחות רשע הרסניים להתעלל בפרח הטהור שלנו ורד,

התעללו והכריעו אותך ורד הגיבורה אחרי מאבק איתנים, ממושך מצידך.

ורד שלנו טובת הלב,

חובבת-הטבע על כל מגוון צמחייתו, יצוריו ומאובניו, הקרינה מחביבותה על כל סביבתה במסע חייה אשר נקטעו בטרם עת.

המומים וכואבים נמשיך לשמר את זכרך ולטפח את אשר הותרת מאחורייך – בעל תוסס, יצירתי ומסור, שלושת ילדייך/ נכדינו המקסימים ואת כל אשר היה יקר לך.

אמאבא





טובה בר-טוב

ורד היקרה,

איך נפרדים ממישהי שמכירים מגיל עשרים ושלוש, שהיתה חלק מהמשפחה הקרובה, אשת הבן, אם הנכדים?

זוכרים את הרגעים היפים, את הנסיעות לבה"ד אחת, את ההצטרפות הראשונה לטיול עם החברים לבר-גיורא, כשהרשמת את כולם בידיעותייך של שמות הצמחים וזיהוי הציפורים על-פי שריקתם.

זוכרים את לידתו של ניר, את התמונות שהגיעו מאוסטרליה אחרי הלידה של גל ולבסוף לידתו של נועם. והיו כמובן הטיולים המשותפים באוסטרליה ובארה"ב – ותמיד, תמיד הטבע קרוב ללבך – כל תוכי, כל פרפר, כל סלע, שידעת לזהות.

היו השיחות הארוכות לארה"ב על הבנים ועל דא והא, השיבה הביתה בשנת
2000 וניהול פרויקט הבניה, דבר שהצטיינת בו, כמו בכל דבר אותו אהבת. ואז ביום בהיר אחד – הבשורה המרה!

ורד, היית אדם גאה, שלא רצה שירחמו עליו ועל-כן ברגע שהמחלה פרצה פחדת משאלות, הסתגרת בתוך הקונכייה. כיבדנו את רצונך, זאת הייתה דרכך להתמודד עם הקשיים.

יחד עם זאת, המשכת בפעילויות רבות, שעניינו אותך – השתתפת בקורסים ב"אחווה" להעשרה, עסקת בקרמיקה וטיילת בכל העולם. כל זאת למרות ניתוחים, טפולים קשים בחו"ל ובארץ.

את ורד, נתת דוגמא לכולם מהו אומץ לב. לחמת כלביאה ולעולם לא נשמעה מפיך תלונה. במשך כל הזמן היית מוקפת במשפחה דואגת ותומכת, כשכל אחד מנסה להקל על סבלך. על המשפחה יהיה ללמוד עכשיו מאומץ לבך, כדי להתמודד עם העדרך. את תהיי בלבנו תמיד, תמשיכי לשמש דוגמא לאומץ לב וליכולת התמודדות עם הקשיים.

ורד היקרה, אני מחבקת אותך כפי שאת חיבקת אותי ביום ראשון האחרון.

סבתא טובה

(אמא של יאיר)



  ניר באזכרה 30 לורד


רצית לחיות, ניסית בכל הכוח.

גם בשעותייך האחרונות התפתלת ונאבקת, ניסית להיאחז בחיים גם אם רק לעוד רגע אחד. ואני שלא יכולתי לראות אותך סובלת יותר לחשתי באוזנך "שחררי אמא, שחררי".

אני חושב שזה הזיכרון שהכי קשה לי איתו. לראות אותך מנסה להתרומם בשארית כוחותייך, אוחזת בידי, מסתכלת לתוך עיני באימה ואומרת לי בקול חנוק "תמשוך אותי, תמשוך". הלוואי ויכולתי.

בחודש שחלף ניסינו כולנו לחזור לשגרה. נמנעתי מלשאול את עצמי שאלות שמתחילות בלמה ואיך, אשר אין להן
תשובות שמניחות את הדעת ורק מכרסמות בנפש. והרי הרצון של כולנו הוא לחיות, לחזור לשמוח ולשוב ולחייך בבוקר עם תחילתו של כל יום חדש, כפי שהיית רוצה שנעשה.

אני חושב עלייך המון ואיך אפשר שלא כאשר כל שיח, כל פרח, כל אבן וכל ציפור מזכירים לי אותך. זה מרגיע אותי. אני מרגיש שאת עוטפת אותי בכל מקום בו אני נמצא ומיד אני מעלה זכרונות בראשי. זיכרונות נפלאים ממך.

באחד הערבים האחרונים התנגן לו שיר ברדיו ברקע. מילותיו תפסו את תשומת ליבי.

רב השעות שנשארו
היו מלאות אהבה.
ברוב הימים שברחו לנו
הייתה איתי והייתי
איתה.

ברוב השירים עוד זוכר
את פניה,
נוגעות לא נוגעות
ודמעה של שתיקה.

ברוב הדמעות השתקפות החדר
כמו גוזר על חייה למות במיטה.

יש ימים שנשארו
והם רבים והם שלה
ויש שעות שמלאות כולן
בריח שלה

ורב הזמן היית נשארת
וכשלא הייתה בוכה
ואם זה כך ואם אחרת
אני נשאר שלה

(עדין רייכל – רב השעות)

ומחשבה אחרונה לסיום. חשבתי לעצמי כמה טיפש היה הסרטן שלך ששלח את גרורותיו לכל עבר וזרע הרס ללא מעצורים ובכך חרץ בעצם גם את גורלו שלו הוא, ועכשיו איננו עוד. אבל לך יש אותנו.אנחנו הגרורות שלך, נתרבה לכל עבר ונזרע חיים וזה יהיה
נצחוננו. זה יהיה ניצחונך שלך.

אוהב בכל גופי ומתגעגע

ניר
 


אורית לוי חברה יקרה

הכרנו לפני 30 שנה בבה"ד 1 כאשר נסענו לבקר את יאיר וגבי בקורס קצינים. התפתחה בינינו חברות אמיצה שהשתבחה לאורך השנים, חרף המרחק הגיאוגרפי שנוצר לעיתים בעקבות נסיעות שלכם
שלנו לסירוגין. למדתי להכיר אותך כאוהבת את החיים, את הטבע ומעל לכל את משפחתך. טיילתם במקומות רבים בעולם ובחלקם היינו שותפים.

אני זוכרת את התלהבותך מהתופעות הוולקניות הקסומות באיסלנד, מציפורי הפָּפִּין, מהרכיבה על אופנועי השלג ובמיוחד איך חילצתם אותנו ממימיו הקרים של הנהר. אני זוכרת את הביקור שלנו אצלכם בבוסטון ואת הטיול המשותף למפלי הניאגרה. אני זוכרת את הטיול לאיטליה, הטיפוס על הווזוב, הנופים וארוחות הגורמה שאהבת כל-כך. אני זוכרת את סוף השבוע המהנה עם שרה ואיתן ב"מצפה הימים" והמסאז'ים שכה התענגת עליהם.

לפני כחודש וחצי, קצת לפני יום הולדתך עוד ישבנו בסלון ביתכם ושוחחנו. התעקשת להכין לי בעצמך כוס תה עם צמחים שקטפת מהגינה.

הנחישות הזו כל כך אפיינה את התקווה שבמאבקך.

לא ויתרת לרגע. נלחמת כמו לביאה. אני הייתי משוכנעת שהניצחון יתבטא בהתגברות על המחלה ובאריכות ימים. חשבתי שנזדקן ביחד. בחודש האחרון הסתבר לי שהתבדיתי ושניצחון אמיתי הוא ניצחון בדרך, בהתמודדות. ואת באמת ניצחת, ורד. הניצחון אינו נמדד במבחן התוצאה, זה כבר לא בידיים שלנו.

אבל את ניצחת כי נלחמת, כי שמרת על אופטימיות, כי הצלחת לשמר משפחה לתפארת, להיות אם לשלושה בנים מדהימים, בתוך השנים הקשות האלה. להיות רעייה אוהבת ותומכת ליאיר, לגדל יחד איתו את ניר, גל ונועם הנהדרים ולעטוף אותם באהבה.

ורד, את ניצחת ברוח! הגוף אומנם הפסיד במערכה, אך רוחך ניצחה!

יאיר, ניר, גל ונועם היקרים – אתם לימדתם אותנו שיעור גדול במסירות, בתמיכה משפחתית ללא גבולות, בחוזק עמידותה של משפחה כשהיא מאוחדת ואוהבת.

אנו מחבקים אתכם חזק אלינו.

אורית



גרעין אורטל מרכין ראש


קיץ 1977 הגענו לקיבוץ בית השיטה 127 בוגרי תנועת הצופים- ילדים שסיימו אתמול את בחינות הבגרות ללא סימני בגרות נראים לעין. נרגשים, תמימים, עושים צעדים ראשונים לקיבוץ, לעולם של קבוצה, יחד, עבודה, אתגרים וקבלת החלטות.  באנו מאילת, דימונה, גדרות, רחובות, אשקלון, מעוז אביב, קריית שמונה ובן לילה קיבלנו מספר כביסה, בגדי עבודה, חדר קטן ומקום עבודה. ורד באה עם לוטם והייתה מהבנות החזקות, זאת שכאילו נולדה לעולם של עבודה קשה וידעה את הדרך, הכירה כל אבן, כל פרח וכבר ביום הראשון נישאה אל על במיכלזון כמו הייתה על גג העולם.

ימים של גיבוש קבוצה, אסיפות אל תוך הלילה, ויכוחים על מה מותר ומה אסור עשו אותנו לגרעין אורטל – הגרעין החזק, הגדול שהגיע לטירונות במחנה 80 ובין מסע למסע, תרגילי סדר וטרטורים יצר את החומר הזה המחבר בין אנשים, בין לבבות. נוצרה אחווה של אחים עוד הרבה לפני שנהוג היה לקרוא לכל אחד- אחי. תמונות של חיילים, תמונות של חבורה מלאת שמחת חיים ואנרגיה מטורפת. הגענו לאורטל ב- 1978.

נקודה קטנטנה על  המפה שהייתה עבורנו למרכז העולם – מקום לדאגה, לעשייה, ליצירה ולהתהוות של עולם חדש. באורטל הייתה
ה"חבורה" – חשבנו אז שהם זקני האומה. באנו מאהבה ועשינו את הדרך החדשה ביחד, בשמחה וידינו טבלו בעבודה – סיקול אבנים ועוד סיקול, עבודה בבקר, בדפנה, עין זיון, במטבח, בנוי ומגורים בקרוואנים ואחר כך בויולות- באשקוביות. ערימה ועוד ערימה
של חברה על הדשא, ופתאום שלושה ימים רצופים של שלג ואין יוצא ואין בא, ואתה למד שאם יש חשמל אין מים ואם יש מים אין טלפון אבל תמיד יש את הגרעין שהפכנו להיות חלק ממנו והוא לחלק מאיתנו עד היום.

...להיות חבר גרעין אורטל פירושו להיות קודם כל להיות חבר ולהרגיש שאתה שייך, שיש לך קבוצה והיינו שונים זה מזה אבל כל כך מהר נוצר הגרעין המשותף המלכד אותנו ונראה שהוא קיים מעבר לעבר ולנקודת זמן מסוימת. חשים את זה גם היום אחרי כל כך הרבה שנים וכשמישהו הולך מאיתנו הוא חסר אבל הזיכרון שלו חי ונשאר צעיר ורענן.

ורד נשארה אצל כולנו כחברה והיא חלק מהלב שלנו ושל הגרעין.   לא במקרה היא זו שיזמה וארגנה את כנס הגרעין לפני שנים. נפגשנו בבית בגדרה והיא בפריחתה מוקפת משפחה מקסימה והיא מתעניינת בכל אחד מאיתנו, מתקתקת את האירוע כאילו לא חלפו להן 20 שנה וכשמביטים ברשימה של חברי הגרעין שורד השאירה יודעים שבשבילה הגרעין היה אחת מאבני היסוד של החיים ולורד כל אבן הייתה חשובה ומעוררת סקרנות ועניין.

גרעין אורטל מרכין ראש ומחבק את לוטם, יאיר, הבנים וכל המשפחה.

יהי זכרה ברוך ואתם שמרו עלחיוכה... 


רפי מיארה מנהל תיכון איזורי גדרה  בביקור ניחום אבלים

ורד אישה ואם אצילת נפש!

באנו היום, יום שלישי 21 ליוני 2011 לבית שבו יאיר הבנים והחברים יושבים שבעה, בא איתנו יואל ראש המועצה.


דיברנו עליך על תכונותיך הנעלות, יאיר סיפר לנו קצת על קורות המשפחה. אני אישית אזכור אותך כדמות מיוחדת במינה. מצאתי לנכון להזכיר אותך בטקס סיום חטיבת הביניים המחזור 50 של התיכון האיזורי בו התחנכו שלושת בנייך ניר , גל ונועם, אנשים בעלי ערך שספגו ממך ערכים ודרך חיים שתוביל אותם ואת עתידם למקומות של איכות ואהבה.


יחד איתנו יעל קרן , רוחלה טל , ודורית  פלדמן. אנחנו אוהבים מאד את המשפחה ותמיד נזכוראותך באהבה.

רפי מיארה מנכ'ל תיכון איזורי גדרה

21.6.11



ניר בר-טוב   יום הולדת ורד  מאי  2005

פנקס קטן

היו היה בהודו איש שחיפש את האמת. לפרנסתו היה האיש הולך מכפר לכפר ומוכר סחורה. בכל כפר שהגיע אליו, היה נפגש אם חכמי הכפר והקשיב בצמא לדבריהם.פעם אחת לאחר ימים רבים של נדודים, הגיע האיש לכפר קטן שבו לא ביקר מעולם.  הוא הגיע אל הכפר בשעת לילה מאוחרת ולא הרגיש בנח להיכנס לאחת הבקתות ולבקש מקום לינה. לכן  הוא הניח את ראשו על אבן גדולה שהבחין בה
בחשיכה ונרדם. כשהתעורר בבוקר, גילה האיש כי ישן בלילה  על מצבה וכי הוא נמצא בבית קברות.  הביט האיש על המצבה וראה כי כתוב עליה: סרינגר שנתיים , שלושה חודשים ו 4ימים עבר הלאה וראה על המצבה השנייה:לרנגה שנה , חודש ו20 ימים   3 שנים, 7 חודשים ו 5 ימים דוגור 3 שנים, 7 חודשים ו 5 ימים 

וכך הלאה...

האיש נחרד. הוא חיפש את ראש הכפר ושאל אותו אם יש בכפר מגיפה שפוגעת בילדים קטנים. ראש הכפר חייך ואמר
"אצלנו בכפר נהוג כי ביום בו הופך הילד למבוגר, מקבל הילד או הילדה פנקס קטן עם עיפרון ועליו לשאת אותם תלויים על צווארו כל ימי חייו, יום יום. שעה שעה...בפנקס עליו לכתוב את כל רגעי האושר שהוא חווה במהלך חייו, למשל: אכלתי ארוחה טעימה – 24
דקות ביליתי במחיצת חברים לשיחה נעימה – שעתייםקיבלתי מחמאה מידי – 3 דקות וכך הלאה...

כאשר האדם נפטר, פותחים חכמי הכפר את הפנקס וסופרים את רגעי האושר שרשומים בו ועל המצבה רושמים את האושר שזכה בו האדם בחייו". "אין זה חשוב מתי נולדת וכמה זמן חיית" , אמר ראש הכפר, "החשוב מכל הוא כמה זמן של אושר נהנית בחייך"

אמא יקרה,

אני מאחל לך עוד שנים רבות של אושר והנאה עליהם תוכלי לכתוב בפנקס חייך. תמשיכי לחייך, לשמוח ולהיות
מקור השראה לכולנו,

אוהב אותך מאד 

ניר 

מכתבו של ד'ר ירון ריבר מה 4 ליולי 2011 לאחר שנודע לו על פטירתה של ורד

יאיר שלום,

אני מודה לכם שאפשרתם לי לעזור בצר לכם.

המאבק של של ורד לא היה על ריפוי המחלה אלא על שמירת כבודה וצלמה כאדם.... היא הבינה שנגזר עלייה, ובכ"זשפעה חיוניות מעוררת הערצה גם בסוף הדרך....

בטוחני שהיא לא ממש הסתלקה שכן אדם מת באמת ובתמים רק כאשר אחרון האנשים הקרובים לו, שזכרוה מסתלק מן העולם. אם אתה זקוק לכל עזרהעל תהסס לפנות אלי, ותודה על רצונך שלך לעזור.

בברכה,

ד"ר ירון ריבר


לטם בשבעה

25.6.20.11       

אחותי, הלכת אל האור

והשארת אותי עם שְחור

חור ענקי ועצום בנשמתי


אחותי, הלכת אל האור

ואני עושה תיקונים

מטליאה זיכרונות

שוזרת בחוט זהב מקטעי
העבר

לכסות על הבור שנפער,
בהווייתי


אחותי, הלכת אל האור

שבוע כבר עבר

ואת, שבקושי וויתרת

הותרת אותנו

הלומים מיגון ומצער



אחותי , הלכת אל האור

ואת יפה, ונשמתך זוהרת

דברי אלי אחותי

מתוך הארץ האחרת

ואני אהיה תמיד,  מקשיבה


לטם

אזכרה שלוש שנים לפטירתה של ורד

דבריה של רחל בשם אמא ואבא

שלוש שנים לפטירתה של ורד

                                                                                                                                            

שלוש שנים!  שלוש שנים? כבר עברו שלוש שנים?

שלוש שנים זה זמן קצר במונחים של זמן, אבל כ"כ הרבה דברים התרחשו בזמן הזה שאפשר לחשוב שזה היה לפני יובל ... היו גם שמחות אבל היה הרבה מאוד עצב אותו השתדלנו לא להקרין,  נסינו להמשיך בחיים כפי שהיית, ורדי, רוצה שנחיה. זה כמובן לא פשוט ומתבטא בצורה אחרת - בעיקר בבריאות.

אילו היית ורד אתנו היום בוודאי החיים היו נראים אחרת, אבל הגורל רצה אחרת:  הלכת מאיתנו בדמי ימייך והותרת אותנו

לגורלנו.  החיים נמשכים ומזמנים לכל אחד מאתנו את גורלו...   ורדי קשה בכלל לחשוב שאינך איתנו ושבמקום לחגוג אתך כל מאורע שקורה במשפחה אנו עולים לקברך.

לפני חתונת נירי עלינו לקברך לבשר לך ולהזמינך להיות עמנו  בשמחה הגדולה ואמנם הרגשנו שהיית עמנו...

צפית בנו מלמעלה וחגגת עמנו.  כשהגיע יום הולדתך במקום לחגוג עמך יום הולדת ולתת לך

מתנה, הגענו לכאן והבאנו לך מתנה שתייפה את קברך – האם זה  נורמלי?  האם הורים צריכים להביא מתנת יום הולדת לקבר בתם ?

קשה לנו כהורים לחשוב במונחים של אין – אינך יותר.  ואת  חיה בקרבנו ביום יום. אין יום  בו איננו חושבים עליך ואין יום בו לא זוכרים אותך.  קשה לקבל את כל מה שעברת בתקופת מחלתך, ואת מותך.    למרות שאת כאדם בוגר עשית את  החלטותיך,  היו לי  רגשות אשמה שלא יכולתי לעשות יותר למענך. 

אני מבקשת ורדי את סליחתך אם משהו שעשיתי גרם לך  להסתיר מאתנו את מחלתך וממני לעשות יותר למענך.

אינני יכולה להשתחרר מהסבל שעבר עליך. היית גיבורה בסבלך,  ועמדת בגבורה במשך שנות מחלתך בכל הטיפולים והסבל הנורא שהמחלה הזו גרמה לך.  כ"כ קשה היה לראות זאת...  אמנם אינך עמנו יותר פיזית אבל לפחות נגאלת מייסורייך.

תמיד  נזכור אותך מלאת חיים וזורחת דואגת לילדיך ולכל המשפחה כפי שהיית. אני מרגישה שאת צופה בנו מלמעלה

וממשיכה לדאוג לכולם  ודאגתך תביא מזור לכולנו. אסיים בשיר שכתב גוסטב מאהלר אחרי שמחלת השנית פגעה במשפחתו בראשית המאה הקודמת


                         הנה השמש שוב זרחה,

                        כמו שום אסון זה הליל לא ארע.

                        רק בי לבדי האסון הלם,

                        השמש זורחת למלוא עולם.


                       בקרבך הלילה אל תסגור

                       השקיעהו עמוק בנצח אור.

                       פנס זעיר באוהלי דעך,

                       אור החדווה שלעולם ברוך ומבורך!


 אבאמא                 18.06.2014


 דבריו של יאיר

סיפור ממקום טוב


שלוש שנים. התלבטתי. אפילו רבות. רציתי לאמר משהן על קברה של ורד, ויכולתי לבחור באחד משני נתיבים לזכור ולהזכיר את ורד. נתיב אחד היה יכול להזכיר ולהיזכר ברוורס, מהמקום הזה כאן ממש בו עמדנו שלוש שנים ונפרדנו מורד, ו To trace back אחורה את צעדינו לסככה בה ספדנו לורד, ועוד אחורה ל 5 דקות הראשונות שהגעתי לבית הקברות שכבר המה מאות רבות של אנשים ונתבקשתי להגיע לפתיחת ארונה של ורד המנוחה ולזהותה ומשם אחורה לבית החולים  יממה קודם לכן, שם עמדנו מספר ימים מסביב למיטתה ולבכות שוב על מר גורלה ועל המסלול הבלתי אפשרי שעברה ולאמר תודה לכל אלו שמלווים אותנו והם חלק מחיינו היום ולאלו שליוו אותנו אז וכו'.


אבל לא. בחרתי  דוקא ללכת בנתיב אחר. בחרתי להיזכר ולהזכיר לכם את ורד במקום אחר בחיים. סיפור ממקום טוב. אחד מני רבים. השנה 1987, הגענו רק לפני מספר חודשים ורד, ניר ואני למלבורן שבאוסטרליה. הגענו באוגוסט ולפני שאמרנו ג'ק כבר דצמבר ו Christmas . שנינו התאקלמונו במקום עבודתנו בחברה לתקשורת לווינים ופתאום נודע לנו שסוגרים את החברה ל 10 ימים לחופשת חג המולד. בבת אחת, חיפשנו מה לעשות ב 10 ימים שפתאום התפנו לנו. עלה הרעיון אולי ניסע ל Ayres Rock . מרחק 2321 ק'מ לכל כוון ( היום יש גוגל, קל מאד. הקלדתי אתמול את שם המקום וישר קפץ 2321 ק'מ , 26 שעות נהיגה...). ובכן התקשרנו לחברים שלנו חגי ומירב להציע להצטרף, בדרך היו ספונטניים, הפעם נבצר מהם.אז יצאנו לדרך ורד ניר ואני ( גל לא היה בתכניות , ונועם גם לא בתכניות של התכניות).


כמובן שבערב קודם לנסיעה הלכנו לקולנוע במלבורן לראות את הסרט זעקה באפלה של מריל סטריפ וסם ניל על זוג עם תינוק שעשה קמפינג באוהל סיירים למרגלות Ayres Rock  , ודינגו חטף את תינוקם  מהאוהל בלילה  וכל הסרט מתנהל סביב הנושא וסביב משפטם של ההורים אל אזלת ידם וחוסר האחראיות להשאיר תינוק לבד באוהל... המרחק 2321 ק'מ נשמע הרבה  אבל לא הפחיד את ורד. בבירור קטן הסתבר שהדרך שוממה לגמרי, לעיתים שעות עד שרואים מכונית ממול, והמרחק בין כל שתי תחנות דלק כ 300 ק'מ וביניהן שממה. אמרו לנו שיתכן ותחנה זו או אחרת גם סגורה לחג המולד...לקחנו צ'אנס, יצאנו לדרך ובכל תחנה התקשרו במכשיר ה HF לתחנה הבאה לראות אם זו פתוחה. באמצע הדרך אין נפש חייה ובכל מספר ק'מ איזה קנגרו דרוס ולהקה של נשרים חגים מעליו. בכל כמה ק'מ איזה קנגרו מגיח בבת אחת ומדלג לפני הרכב וחוצה הכביש. ורד בהי אחרי כל ארוע כזה.. זא בהי מתמשך. ורד אפילו לא ויתרה על ביקור באיזה מכתש שכוח אל בגודל של חצי נגב, שהיה צריך לסטות 50 ק'מ בדרך עפר כדי להגיע אליו. לבסוף הגענו אחרי שתי יממות ל Ayres Rock, אחד המקומות המרשימים בעולם באמצע שמורת אבוריג'ינים סלע ענק של אבן חול. ורד עומדת שעות ומתבוננות בו. אי אפשר להזיז אותה. כמובן שלמחרת ב 6 בבוקר התייצבנו לטפס על הסלע. ניר במנשא גב עלי. אחרי טיפוס מאומץ הגענו לפסגה. אין לכם מושג כמה לא פשוט. 15 שנה אח'כ היינו בטיול בר-מצווה של גל עם שלושת הילדים. ורד המתינה למטה. הילדים ואני נשברנו בחצי העליה והתגלשנו בבושה על הטוסיק למטה. מהפסגה רואים למרחוק. מסתבר ש 35 ק'מ מערבה יש יעד נוסף לכיבוש. קוראים לו ה Olgas  , אוסף של 30 גבעות אבן חול אדומות , רק אבוי, רק דרך עפר מחברת בין שני האתרים ובירור קצר מראה שהדרך חסומה , מלאה בוץ ומקומות לא עבירים עקב הצפה. לא ורד תוותר. מבררת ומסתבר שיש איזה שדה תעופה נידח עם שני מטוסי פייפר שעושים רונדלים מעל האתר ....ורד מתאמת ותוך שעתיים מתייצב בחור צעיר בדלת המוטל ולוקח התרמילים שלנו, מוכר לנו הכרטיסים, מסיע אותנו לשדה הקוצים עם שני הפייפרים ואומר לנו שהוא גם הטייס וקיבל את רשיונו לפני חודש. יש לו כבר מעל 100 טיסה וכשיגיע ל 1000 הוא יתקבל לחברה רצינית להטיס תיירים מעל הריף בבריזניין.טסנו מעל ה Olgas , 15 שנה אחכ גם זכינו לבקר אותם ברגל עם הילדים וראינו צבעם האדום המדהים בשקיעה, ולמחרת בזריחה , ושוב בשקיעה. ורד לא ויתרה.


בנהיגה חזרה, שוב הדרך האין סופית דרומה, יום שלם בכביש האין סופי, לא חושב שספרנו 5 מכוניות בנסיעה דרומה. אנחנו כ 50 ק'מ צפונית לעיירה בשם Cooper Peddy   אחרי נסיעה במשך יום שלם של מעל 1000 ק'מ. עיירה מפורסמת שבה כ 500 תושבים שגרים במערות חצובות בהר כדי לברוח מהחם הלוהט של 50 מעלות ולכולם מטרה אחת לכרות אופל. ... אנחנו ב 170 קמ'ש , חושך , מרחוק נראית דמות מנפנפת בצד הדרך בשתי ידיים לעזרה. אני לא מזהה אם זה אבאוריגיני או אוסטרלי לבן, ובכל מקרה אין לי שום כוונה לעצור, אני כבר 500 מטר אחריו וורד אומרת לי, מה לא תעצור לעזור לו? אמרתי לה השתגעת? אנחנו מנהלים דיון ואני יודע הרי איך יגמר אז אני מתחיל להאט וכמובן נוסע בערך ק'מ ברברס... האיש עולה על הרכב, מספר לנו שהיה במכרה האופל שלו עם אשתו והרכב שווק, אז אם אפשר להקפיץ אותו לעיירה 50 ק'מ  מאיתנו והוא יחזור עם האופנוע לחלץ את אשתו שנמצאת במכרה בשביל עפר כ 20 ק'מ מהכביש הראשי... מגיעים לעיירה. הבחור שואל את ורד אם יש לנו כבר מלון להלילה, ורד אומרת שלא, ובכלל היא כבר בהתרגשותאדירה  שפגשה קורה אופל אמיתי..אוטנטי. האיש אומר "אם כך אתם תתארחו אצלנו "ובתוך  חצי שעה אנחנו בתוך מערה חצובה בהר, עם חדרים מרווחים, אקווריום ענק ושטיחים מדהימים, ויטרינת זכוכית סוגרת על המערה החצובה והאיש אומר לנו "להת אני רץ להביא את אשתי , תרגישו בבית כאן המקלחת, כאן המטבח" וכו... ורד בעננים. אחרי שעתיים הזוג חוזר, הם מאד נחמדים והביאו מספר דליים של אבנים ובהם אופלו מסבירים לורד שהם ישבו כל הלילה עם פנס פלורנסנטי לזהות ערוצי האופל. ורד בשמיים , הזמינו אותו למיין אבנים איתם. אנחנו יושבים כל הלילה, לפנות בוקר הבחור מעניק לורד מספר אבני אופל כמתנה... שמרנו אותם כל השנים. כל שנה אמרתי לעצמי נעשה לורד מתישהו תכשיט... תכשיט עם כזה סיפור מאחוריו... אין דברים כאלו... לא הספקתי... אבל את האבנים שמרנו....הם במקום כבוד בארון המאובנים של ורד... מאחורי כל אבן בארון סיפור, מאחורי כל סיפור, אנשים יקרים , משפחה, חברים, רגשות, חוויות, חיים שלמים. תודה ורד שזכינו לכל כך הרבה רגעים כאלו איתך ולידך.