םייח רופיס

                 זאב דורי ז"ל

 נולד ביום כ"ח בתמוז תש"ו, 27.7.1946, בקבוץ רמת-השופט, בן ראשון לשלהבת      ויעקב  דורי.
זאבי - כינוהו הכל. גדל עם ילדי הקבוץ ונעריו, בקבוצת "איילה" בביתו הקיבוצי, ובקבוצת "שקמה" בבית-הספר החינוכי "הרי-אפריים".
מצעירותו היה חבר בתנועת "השומר-הצעיר" ונחשב לספורטאי מחונן בריצות למרחקים, באתלטיקה קלה ובעקר במשחק הכדור-סל, בו היה שחקן מעולה שהפליא לב רואיו בגמישות משחקו, בשליטתו בתנועותיו על המגרש ובקליעותיו המצויינות.

יפה תאר ועדין נפש היה - רגיש ואציל רוח. חיוכו הביישני, השובבני, אצר בתוכו עושר של רגשות, אשר רק לעתים רחוקות באו על ביטויין. שתקן היה ולא הרבה במילים, אך בבוא הצורך לומר את דבריו היו דבריו רחוקים מהשגרה ומפתיעים בגילוי-הלב ובמקוריות ניסוחם.

בעשרות מכתביו ובחיבוריו על נושאים שונים, מתגלה כל העושר והרב-גוניות של מחשבותיו ורגשותיו העדינים ואהבתו ליופי שבטבע ובאדם. הוא אהב לקרוא ספרים מעוררי מחשבה, פיוטיים ואנושיים, ולחוות תיאטרון. ספרים טובים השפיעו על עיצוב דמותו.
ניחן בטעם טוב, בתבונת כפיים, ולהנאתו אהב לצייר ולעסוק במלאכת מחשבת.
עוד משחר ילדותו הצטיין ביחס עדין כלפי הכל. הוא רצה ושאף להיות תמיד בין הראשונים, אך לא על חשבון הזולת, על כן חיבבוהו כל יודעיו.

בנובמבר 1965 גוייס לצה"ל ושירת בסיירת גולני. סיים קורס נהיגה, קורס צניחה וקורס תול"רים. במלחמת "ששת הימים" שהה בבית-חולים עקב פגיעה בברך, אך שמר על קשר עם חבריו ביחידה. 
ביום כ"ד במר חשוון תשכ"ח, 27.11.1967, נפל בפעילות מבצעית על גדות הירדן בעמק בית-שאן. שני כחות של סיירת גולני יצאו לביצוע משימה על מעבורות הירדן. בשל טעות, כח אחד ירה על הכח בו פעל זאבי.
בתקרית זו נהרגו זאבי ועוד שניים מחבריו, טוביה שניצקי וראובן בביוף וכן בני וולוצקי - קצין שריון שהתלווה לכח. 

זאבי הובא למנוחות בקיבוצו, רמת-השופט.
חייו של זאבי נקטעו באחת. בחייו היתה האהבה מעל הכל - לביתו, להוריו - שלהבת ויעקב - לאחיו גיורא, לאחותו ורד, ולנערתו עדה.
   
                                //////////////////////////////////////////////



מתוך ראיון עם מאיר שלו מאת מיכה פרידמן ("הארץ" 1992)

"...בלילה שקדם לתאונה יצאנו למארב באזור עמק הירדן ואחד הכוחות שלנו עלה על מארב של הנח"ל, היה בלגן שלם במיקום המארבים, הם ירו, נהרג לנו בחור בשם דוד הרוש ונפצע נמרוד נהיר מהצוות שלי. אני הייתי במארב ששכב כמה מאות מטרים צפונית משם. שמענו את היריות ואת קולות הפינוי.
בלילה השני עמדנו לצאת לפעולה מעבר לירדן, באזור המושבים ירדנה ובית יוסף. התחלקנו לשני כוחות, וכל אחד מהם קיבל משימה דומה בתאי שטח סמוכים, מרחק של כמה מאות מטרים זה מזה. קיבלנו תדרוך במחנה גדעון והוא היה לקוי מאד, לא תידרכו אותנו לגבי ציר התנועה, והיחידים שקיבלו מפות ניווט היו מפקדי הכוחות, הניווט היה החלק המסובך של הפעולה משום שהתנועה התנהלה בשטח רצוף צמחייה עבותה ובחשיכה מוחלטת. היה עלינו להחזיק מצפן ביד ולספור צעדים כפולים, כדי לא לאבד את הכיוון וכדי שהמשימה המורכבת הזאת לא תוטל כולה רק על כתפי מפקד הכוח, ללא כל בקרה מצדנו. אחרי הכל,החילים בסירת היו מקצוענים בתחום הניווט, לעתים הרבה יותר מן המפקדים. מצב הרוח היה עכור למדי לקראת היציאה, בהשפעת האירוע של הלילה. בערב ערכנו צילום קבוצתי של הצוות ואמרנו זה לזה ש"מחר נמחוק מהתמונה את אלה שייהרגו בלילה".
וכך, שפופים ולא מתודרכים די הצורך , יצאתם למשימה? 
מה שהבנו פחות או יותר מהתדריך היה שעלינו להגיע לירדן ולבדוק מה קורה באזור מסוים. הדרך היתה קצרה מאד, כקילומטר וחצי בסך הכל. הלכנו בתוך סבך הסוף על גדת הירדן אל הנהר. במקור הייתי צריך להימצא במאסף של החוליה שלנו. לפני שיצאנו ניגש אלי דורי , מן המחלקה הוותיקה שלנו, וביקש שאחליף אותו בנשיאת מכשיר הקשר, והוא ילך במאסף. החלפנו תפקידים ואני עברתי לקדמת הכוח , ליד המפקד.          { כך מצא זאבי את מותו עם חבריו במאסף}
היינו כששה או שבעה במספר. נספח אלינו קצין שריון בשם בני וולוצקי שהיה לו ענין מקצועי בהסתכלות על הירדן. הקצין שלנו טעה בניווט והביא אותנו אל המיקום של החוליה השניה, דקות מספר לפני שהם הגיעו אל היעד הזה. התחלנו להתארגן לקראת חציית הירדן ואז החוליה השניה הגיחה מאחורינו.
הספקת לראות אותם?
לא , הם באו מעורפנו, שמעתי רחש,הפכתי את פני לאחור, אך לא הספקתי לראות איש. אנשי החוליה השניה ראו אנשים על רקע המים, לא זיהו אותנו- וירו. אני זוכר שנורו צרורות בקצב רצחני. הירי היה קצר מאד. זו היתה אש אוטומטית ממקלעונים וקליעים רבים נורו לפני שהאש חדלה. כל אנשי המאסף נהרגו או נפצעו. אני זוכר את הקליעים שחלפו על פני כמו בסרט שמוקרן בהילוך אטי. אני זוכר כל קליע שקרב אלי ופגע בי. הקליע הראשון פגע בי בגבי, סמוך מאד לעמוד השדרה. התחושה היתה כמו בעיטה של סוס. זו עצמה שקשה לתאר במילים. הקליע יצא מן הצד הקדמי של האגן, בצד ימין, אחרי ששבר את עצם האגן, הפגיעה ממש הרימה אותי וסובבה אותי. הקליע השני פגע בי מלפנים, סמוך לחור היציאה של הקליע הראשון. שוב באגן, נפלתי על הגב. תוך כדי נפילה, אחת מרגלי התרוממה ואז פגע בי קליע נוסף ממש מעל הברך ושבר את עצם הירך והוציא אותה אל מחוץ לבשר. קליע רביעי פגע בי בשריר השוק , מתחת לברך, אותו גילו רק בבית החולים, מאחר שהפגיעה היתה בבשר ולא בעצם, כבר לא חשתי בכאב, על רקע כאבי התופת של הפצעים הקודמים.
מדוע לא השבתם באש? 
הבנו מיד כי היורים הם אנשינו, משום שהקליעים הנותבים אדומים ולירדנים היו בזמנו נותבים ירוקים. צעקנו "חדל" והירי פסק.
היורים צדקו כאשר פתחו באש, אני במקומם הייתי עושה בדיוק אותו דבר, אנחנו היינו ממש על קו המים, והיינו חשודים בעליל כמחבלים. הם אמנם לא שאלו סיסמה, למרות שההוראה אמרה לעשות כן, אבל זו היתה תקופה שבה לא נשאלו סיסמאות על הירדן. אך אם הלילה היה מאורגן אחרת ואילו נווט טוב יותר היה מוביל את הצוות שבו הייתי אני, ואילו היו דואגים לפער זמנים בין היציאות, לא היתה מתרחשת ההיתקלות הזאת. מה שקרה לנו הוא בלתי נסבל, משום שזה קרה בגלל תכנון לקוי ובלגן בדרגים הגבוהים ביותר.
מה פורסם על כך בתקשורת? 
צה"ל פעל אז בתנאי לוקסוס. העיתונות לא כתבה על כך מילה, איש לא ידע על זה מחוץ לחוג מצומצם של הנוגעים בדבר. המשפחות הגיעו לאמת רק באמצעות ריגול. אני קיבלתי פקודה בבית החולים עפולה, שם אושפזתי, מקצין בפיקוד הצפון שהגיע אלי, שאסור לי לספר על האירוע הזה לאיש, לרבות בני משפחתי ובני המשפחות של האחרים. לא נימקו זאת, משום שבימים ההם לא חשבו שצריך לנמק. בין הפקודות המעטות שסרבתי לבצען בצה"ל זו הפקודה שאני הכי גאה בסירובי לה. ימים מספר לאחר מכן הגיע אלי אביו של אחד ההרוגים, בני וולוצקי מקיבוץ רמת דוד. לא היכרתי את בני. הוא לא היה מהסיירת. אביו ישב ליד מיטתי, דמעות בעיניו וביקש לדעת מה קרה, ואני סיפרתי לו את מה שאני מספר לך עכשיו. כעבור כמה שנים, כאשר עשיתי את התחקיר לקראת כתיבת הספר "עשו" נסעתי לקיבוץ רמת דוד, האם השכולה יעל וולוצקי סיפרה לי שבעלה נפטר משיברון לב שהחל בשכול והחמיר בגין התיחסותו של צה"ל לפרשה זו.
בחקירה שנערכה נמצאו אשמים? 
איני  יודע. במודע גמרתי אומר לא לעשות מזה ענין.החלטתי שהפציעה שלי אינה טראומה מספקת להקדיש את חיי להבאת האשמים לדין. המטרה המידית שלי היתה להחלים מהפציעה הקשה מאד. שכבתי חודשים מספר בבית החולים. ניהלתי מאבק עיקש מאד לשוב ולעמוד על רגלי, וכמו שאתה רואה , אני עומד טוב מאד על שתי רגלי.
מה נודע לך לימים על תוצאות החקירה? 
הקצין היורה והנורה ננזפו ומעבר לזה לא קרה דבר. אני חוזר ומציין , שאין לי טענות לשניהם. הייתי יורה בדיוק כשם שירה היורה, ובאשר לטעות בניווט - זו אינה עבירה פלילית. במקרה של קצין, אפשר רק להורידו בדרגה או להדיחו מפיקוד מבצעי בשל כושר ניווט גרוע.
כעבור שנים סיפר לי קצין שלנו, כי האחראי לאירוע בפיקוד צפון, מבחינת התכנון והניהול של פעילות הכוחות השונים בשטח, לא בא על עונשו. השניים נפגשו באקראי במלחמת יום כיפור. נתגלעה אז איזו מחלוקת ביניהם וכשהקצין לשעבר מהפיקוד איים על החבר שלי, הוא הישיר מבט ואמר: " אני מסיירת גולני והייתי שם בערב ההוא", המאיים סבב מיד על עקביו ונעלם.
איך הגיבו הוריך? 
 לא זכורה לי תגובה חריפה ביותר מצידם. יש הבדל עצום בין פציעה לבין שכול. במקרה זה מתפתח מין מנגנון שאומר: "טוב שלפחות הוא נשאר בחיים". בעקבות האירוע הזה כתב אבי את ספרו "נער שב מן הצבא" ספר שירים שמוקדש לפציעתי ולסיירת.
המנטליות אז היתה שונה מאד מזו של היום. זה היה חצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים. צה"ל לא נתפס אז כגוף שאפשר בכלל למתוח עליו ביקורת. זה היה צה"ל שעתה-זה סיים את "שבעת ימי התהילה", ואנשים אמרו לעצמם: דברים כאלה קורים. עד שלא בא אלי אביו של בני וולוצקי ושאל אותי על בנו, לא ידעתי שמעלימים את האמת מן המשפחות. עד אז לא היתה בי שום תחושה של כעס. 
מהו הפרופיל האנושי של חיל ביחידה מובחרת?
להערכתי יש הבדל גדול בין חיילי היחידות המובחרות מהתקופה שלי לבין אלה של היום. 
... אני התרשמתי שהם (החילים של היום) הרבה יותר מקצוענים משהיינו אנו, יותר באים לשם מסיבות של גבריות והרפתקנות מאשר מסיבות ערכיות. אני התגיסתי ב-66 זה היה ראש אחר לגמרי, ישראל היתה ארץ קטנה, מכותרת אויבים, התנדבתי לסיירת משום שראיתי בכך בפירוש ייעוד ושליחות, שררה אצלנו רוח מאד חופשית בנוגע לגינונים, למגורים, לסדר במאהל, לתלבושת, באותו לילה יצאתי למשימה בחולצת טרנינג ירוקה שהבאתי מהבית וזה נראה לכולם בסדר.
האם היתה איזו נורמה של זלזול ואנחנו הכי טובים? 
אני חושב שזה גם ענין של גיל, במידה מסוימת, לפחות לי באופן אישי, היתה תחושה שפשוט לא יכול לקרות לי שום דבר, זו היתה תחושה של עוצמה ואופטימיות הנובעת ממקצוענות שצה"ל הקנה לנו ואשר אמרה: לא יכול לקרות כל רע. באורח אבסורדי, הפציעה רק חיזקה אצלי את התחושה הזאת. אחד הרופאים אמר להורי ליד מיטתי, "הבחור הזה ימות רק מפגיעה ישירה של תותח". 
יש סיבה לכך שהצבא עובד עם נערים בני 18-20. בגיל הזה אתה מחונן בכל הכישורים הגופניים והאינטלקטואלים ומצד שני מנגנוני הפחד והביקורת שלך מפגרים בהחלט, אנחנו מצפים מהמפקדים המבוגרים והמנוסים יותר, שהם יהיו השקולים. אל תבין מזה שהיינו מוכנים לקפוץ קפיצת ראש מצוק הארבל אל הוואדי שלרגליו. אך בסופו של דבר אני מתיחס בספקנות רבה למה שנקרא אומץ לב אצל חילים צעירים. כי אני זוכר שאני לא חשתי פחד במצבים שהיום היו מפחידים אותי מאד....."

םינורחא תורנ

  • Yoav Shtainman

    I will never forget him

  • שמעון ספיר

    כשאני מביט במראה
    אני רואה אדם זקן
    דומע
    על אבדן נעוריו<...

  • שמעון ספיר

    כשאני מביט במראה
    אני רואה אדם זקן
    דומע
    על אבדן נעוריו<...

רנ תקלדה